מאז ה-7 באוקטובר, הבית שלנו עומד בפני סערה גדולה. איך ממשיכים לחיות בבית כשעל מפתן דלתו מתחוללת סערה? מה עושים כשיש חושך בחוץ ואין חשק לצאת? האם מפנים את המבט לכיוון אחר? סוגרים את הדלת? עוזבים את הבית? או שאולי מתעלמים וממשיכים לחיות את החיים?
לא משנה מה התשובה שאתם בחרתם בה, כל התשובות נכונות וכל הדרכים טובות. עם זאת, רובנו ממשיכים לחיות בבית היפה והטוב שלנו מבלי לדעת מה לעשות. הרוח שבמצב הרוח שלנו משתוללת ומשנה כיוון מדקה לדקה. והרוח שבנפש שוככת, משתתקת ולא מעיזה לצאת.
בזמנים כאלה, דווקא את הרוח הפנימית הזאת צריך לרומם, כי בלי רוח אין אש, ובלי אש הניצוץ הפנימי שלנו נכבה.
אבל אומרים שכשהתותחים רועמים, המוזות שותקות! האם זה הזמן הנכון לרומם את הרוח ולהזין את הנפש? בניגוד למה שאולי אתם מרגישים, אין זמן טוב מזה, כי מה שלא מספרים לכם זה שכשהמוזות שותקות התותחים רועמים חזק יותר.
כמה אתם משקיעים ברוח שלכם, בדברים שממלאים אתכם מבחינה רגשית, שעוזרים לכם לבטא את הקול הפנימי המיוחד שלכם? האם אתם נותנים מקום לרגש בתקופה הזאת? האם אתם מעיזים ליצור משהו מתוך הכאב והקושי?
אם התשובות לשאלות האלה שלא או בקושי אתם לא לבד. כך הורגלנו לחשוב ולתפקד בזמני מלחמה. רעם התותחים הוא שיתוק לנפש, כיבוי לרוח ומעצור להשראה. אך אל תשכחו שלצד המלחמה החיצונית בתוכנו מתחוללת המלחמה הפנימית וכלי הנשק של הנפש הם החמלה, האהבה, ההשראה והיצירה. אז אם אתם חוששים להעיר את המוזות, כי זה לא הזמן, תדעו שאין זמן טוב מזה! כי אם לא תעירו אותם עכשיו תפסידו במלחמה הפנימית על עצמכם.